החלטה בתיק ת"א 19319-04-12

    לפני בקשה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות משפט.

1. עניינה של בקשה זו בתביעת רשלנות מקצועית שהגישו התובעים, כנגד הנתבעת.

התובעת 1 /משיבה 1 הינה חברה העוסקת בתחום קבלנות העפר והבניין ואילו התובע 2/ משיב 2 היה מנהלה, ובעל מניותיה הערב לחובותיה (להלן יקראו יחד: "המשיבים").

הנתבעת/ מבקשת הינה עורכת דין אשר ייצגה את התובעים בתביעה שהוגשה מטעמם כנגד בנק דיסקונט לישראל (להלן: "התביעה כנגד הבנק") על סך 1,414,047.18 ש"ח.

2. כעולה מכתב התביעה, התביעה כנגד הבנק נמחקה, בשנת 2002, מחמת אי התייצבות  

המבקשת לאחד מן הדיונים. לטענת התובעים, דבר המחיקה לא גולה להם על ידי המבקשת והדבר נודע להם אך במקרה, עת פנו למבקשת על מנת שתסייע להם להסיר עיקול שהטיל הבנק על נכס שבעלותם, באמצעות קיזוז סכום התביעה כנגד הבנק מחובם לבנק. עוד טוענים התובעים  כנגד המבקשת כי זו לא פעלה כנדרש לצורך ביטול ההחלטה בדבר מחיקת התביעה,  לא הגישה אותה מחדש בתוך תקופת ההתיישנות וכי מלוא המסמכים הנוגעים לתביעה, מצויים בידיה חרף הטענה כי מסרה אותם לידי המשיבים. בגין רשלנותה לכאורה, תובעים המשיבים מהמבקשת פיצוי בסכום של 1,400,000 ש"ח.

3. הטעמים לבקשה

המבקשת עותרת כי בית המשפט יורה למשיבים להפקיד ערובה בסכום של 70,000 ש"ח, להבטחת הוצאות משפטה ושכר הטרחה.

לטענתה, בבואו של בית המשפט להכריע האם להפעיל את תקנה 519 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: תקסד"א) , אשר תכליתה מניעת תביעות סרק, עליו לברר הן את מצבו הכלכלי של התובע והן את סיכויי הצלחת התביעה, כאשר בתביעה דנן, בדיקת שני הקריטריונים מלמדת כי מתקיימים התנאים להחלתה.

עוד טוענת היא כי בתביעה דנן, די בהודאתו של המשיב 2 כי חייב הוא לבנק דיסקונט חוב בגובה 13,625,046 ש"ח ובדבריו בקדם המשפט לפיהם  נותר חסר כל, כדי להצביע על העדר האפשרות לגבות את הוצאותיה אם התביעה כנגדה תידחה. גם באשר לסיכויי ההצלחה בתביעה, נראה כי אלה קלושים, הן מחמת התיישנות עילת התביעה, שיהוי והעדר עילה. לשיטתה, אין התובעים טוענים כי היה להם סיכוי להצליח בתביעתם כנגד הבנק וממילא אף אינם מצביעים על כל נזק שנגרם להם. לטענתה, לנוכח סיכוייה הנמוכים של התביעה שנמחקה (אף לדברי בא כוחם של התובעים , אשר ייצג באותה העת את הבנק,) -אין התביעה מגלה כל עילה ונזק כנגד המבקשת.

4. טענת המשיבים

המשיבים טוענים כי מצבם הכלכלי הקשה נובע במישרין מרשלנותה וממחדלה של המבקשת. לטענתם, אין חוסמים שערי בית המשפט בפני אדם מחמת עוניו, ומקל וחומר, כאשר הצד המבקש את הפקדת הערובה הינו האחראי למצב הכלכלי.

5. עוד טוענים המשיבים, כי מחדלה של התובעת נודע להם רק בשנת 2007 ומשכך, במועד

    הגשת התביעה, טרם חלפו שבע שנים מיום גילוי המחדל וממילא, שעה שטענת קיומה של   

    הרשלנות דורשת הוכחה, הרי שאין לבית המשפט להידרש לה כעת.

באשר לטענת השיהוי, טעונים המשיבים כי המבקשת לא הצביעה על נזק ראייתי  שנגרם לה ולא הראתה כל שינוי לרעה במצבה המשפטי עקב השיהוי.  

באשר לראיות הדרושות לצורך הוכחת התביעה, נטען כי אין מחלוקת כי התרשלותה של המבקשת ואי התייצבותה לדיון, הם שהביאו למחיקת התביעה כנגד הבנק ומשכך, הרי שהנזק הנגרם בגין מחדלה עולה כדי גובה סכום התביעה כנגד הבנק.

לסיום, מביעים המשיבים את התנגדותם לגובה  הערובה המבוקשת ומבקשים לראות בתשלום שכר הטרחה, בסך 40,000 ש"ח,  ששולם למשיבה עבור התביעה נגד בנק לאומי, תביעה שכאמור, סולקה על הסף, כדי להוות ערובה להבטחת הוצאותיה, כאשר שערוך הסכום מגיע כדי 82,037.65 ש"ח.

6.    תשובת המבקשת